המיינד צריך להבין כל דבר, הוא אוהב ודאות, הוא רוצה מה שמוכר וידוע לו, הוא חי בעבר או בדמיונות על העתיד שנלקחים על סמך העבר הידוע לו. אבל גם העבר, שמשם הוא שולף את האינפורמציה שהוא נותן, הוא לא מדויק, יש שם רק חלק מהאמת.

במיינד יש קלטות שנקלטו מהסביבה בה אני גדלה. הסביבה הפיזית, הנפשית והרוחנית, גלגול אחר גלגול. יש שם אוסף גדול. אם אני מתנסה במשהו לא מוכר ולא ידוע למיינד הוא בדרך כלל נבהל ואז הוא ימצא הסברים לכך. המיינד לא חושב, הוא רק קולט ופולט. הוא רק יודע לצטט. המיינד מושך תשובות והסברים מתוך האוסף הרב שנקלט שם. שם הוא חי, תמיד עסוק בסיפורים וסרטים. המיינד לא מסוגל להיות בריק או באי ודאות. כשאני חווה את ההווה אני בעצם מנותקת מהמיינד, אבל הוא לא מאפשר לי להישאר במצב זה הוא צריך להיות במוכר והידוע שנובע מהעבר או העתיד המדומה. המיינד ששולט בי כרגע, כל כך לא מסוגל לראות את המציאות כפי שהיא שהוא מצליח לגרום לי לראות או לשמוע משהו שלא קיים ולא לראות או לשמוע את הקיים.

הטבע של האגו

האגו רוצה להיות מישהו ומשהו. הוא רוצה להרשים. הוא רוצה להיות מספר אחד. הוא רוצה כבוד, תהילה ותשומת לב. האגו מוכן לעשות הכל בכדי לקבל תשומת לב. אפשר להשוות אותו למושל, דיקטטור, חבלן או טרוריסט, אפילו לילד מפונק.

בין האגו והמיינד אנחנו מוצאים את עצמנו חיים בעולם שהוא מלא סתירות, בעולם אשלייתי, בחלומות, בסרטים מדומיינים. אנחנו עוברים את החיים מבלי לחוות אותם, מבלי להרגיש או לזכור את עצמנו בתוכם לכן אנו חיים כל הזמן בהרגשה של חסר. אנחנו חיים במצוקה ומתח במקום בשלווה ושמחה.

אני, מי שאני, הוא זה שמתבונן ללא שיפוט, ללא התנגדות, ללא פרשנות, ללא הזדהות, ללא פחד. אפשר לקחת ממני את השליטה על מה שקורה, על התגובות שעולות לי בהקשר לכך, אבל לא את היכולת שלי להתבונן מבלי להזדהות עם מה שקורה וזאת בעצם ההתחלה של השליטה שלי במיינד.

כדי לקבל שליטה על המיינד עליי להיות איפה שהגוף שלי נמצא, להיות עם מה שאני עושה בריכוז. להוריד את האנרגיה לאזור הבטן והחזה, לנשום ולהרגיש את הגוף נושם. לפני שאני מגיבה למישהו לנשום לפחות 5 נשימות.

דרך הרצון - אני מקבלת את הכיוון שלשם אלך.

דרך הרגש - אני מזהה את המקום בו אני נמצאת.

הרצון נותן את הכיוון, הרגש נותן את המיקום.

עליי לזכור: לזהות ולא להזדהות, להתבונן ולא להתגונן.